לגלות את קובה – צביקי זידא

כבר בפעם הראשונה שבה נחתי בשדה התעופה של סנטיאגו דה קובה, בפברואר 2002, חשתי איך מילותיו של כריסטופר קולומבוס, כפי שכתב ביומנו כשגילה את קובה – "המקום היפה ביותר שראתה עין אדם" – מקבלות משמעות ויזואלית מוחלטת.

אל אווירת המקום התוודעתי בעזרתה של טניה, בעלת הקאזה בה התאכסנתי ורופאה מצטיינת: "טראנקילו", היא אמרה, "הירגע… עליך לנוח… שום דבר לא בוער…". היו אלו מילים מנוגדות כל כך לסיר הלחץ הישראלי, שאליו הורגלתי הן כאזרח והן מימי שירותי בצבא. השילוב של יפי הטבע והעיר, הפשטות והחום האנושי, גרם לי להרגיש שהתמזל מזלי שזכיתי ללמוד ולהכיר מקום שונה, מרתק ומעניין זה.

קל מאוד להתאהב בקובה; ולאחר שנפלת ברשתה, לא תוכל לחמוק עוד מקסמהּ המכשף. קובה נתפסת בעיני המבקרים כארץ של ניגודים: מחד היא מצטיירת כמקום קסום, חושני ומסתורי – ומאידך כמדינה ענייה, רודנית, הפוגעת בזכויות האדם ובחופש הביטוי, שהאווירה בה אפורה ומזכירה את אמא-רוסיה הפטרונית.

כטייל במקצועי שמתי לי למטרה ללמוד את אורחות חייהם של התושבים ולתור את מרחביה של קובה בצורה גמישה, כך שאוכל לשנות את תוכניותיי בהתאם לצורך. לצורך כתיבת הספר ואיסוף הנתונים החלטתי להתמקד במידע על אורחות חיים, אתרים ומסלולי טיול, ולהדגיש פחות מקומות לינה ומסעדות (אתרי האינטרנט גדושים במידע עדכני ומפורט בנושאים אלו). לגבי המסעדות, אני ממליץ בחום לאכול במסעדות שבהן אוכלים המקומיים. במקומות שבהם טיילתי מצאתי מסעדות טובות, מיוחדות וזולות בהרבה מאלו המומלצות בספרים. קובה גדולה פי ארבעה ויותר מישראל, וכך לא ניתן לטייל בכל האי בפרק זמן של שבועיים. לכן על הטייל להחליט מבעוד מועד באילו מחלקי הארץ הוא מעדיף לבקר בזמן העומד לרשותו.

כשאומרים "קובה", יש המתכוונים למוזיקה הקובנית; אך יש לזכור כי דווקא האנשים החיים בקובה הם – שהפכו את הארץ למה שהנה. האנשים, האנשים, האנשים… הקובנים הם עם צבעוני – שחורים, לבנים ומולאטים – אך משוללי גזענות. הצבעוניות היא חלק מהחיים באי. התושבים מאירי פנים, דברנים, חייכנים וחברותיים. דלתות הבתים תמיד פתוחות, ואת פני המבקר יקדמו בברכה ואף יציעו לו להצטרף אליהם לכוס קפה שחור וחזק או רום. אין גבול מוגדר בין הבית לרחוב. התושבים מדברים איש עם רעהו דרך המרפסת או על המדרכה שממול הבית. בשל האקלים הטרופי והֶעדֵר מערכות מיזוג וקירור יושבים התושבים ברוב שעות היום מחוץ לבתיהם, על המדרכה, ומבלים במשחק דומינו, רכיבה על אופניים או סתם שיחות חולין. קובנים הנפגשים, ואינם מכירים איש את רעהו, ידברו זה אל זה בחמימות, כאילו היו מכרים ותיקים. אין להם קושי לחשוף בעיות אישיות או מצוקות, ותוך דקות תעבור בין אדם לרעהו כל האינפורמציה הנחוצה.   קסמהּ של קובה הוא בפשטותה, אותה ניתן לחוש ברחובות, המשקפים את אופיים של בני העם הקובני. הם גדושי צבע וקולות, והמֶלוֹדיות הנשמעת הן עדות למורשת המשלבת בין התרבות הספרדית לזו האפריקנית. האמונה והתשוקה הן חלק בלתי נפרד מהחיים, בדיוק כמו הריקוד. אין צורך או סיבה מיוחדת למסיבה. כל אירוע, ויהיה זה הקטן ביותר, מספיק בהחלט.

עם זאת, התא המשפחתי בקובה הוא המרכז ומשמש כמסגרת מועדפת לבילוי. המשפחה מלוכדת, מאוחדת ואוהבת ילדים. בני המשפחה מרבים לשהות זה במחיצת זה במשך שעות ארוכות: מול הטלוויזיה, כשהם צופים בסרטים אמריקניים ישנים או בטלנובלה מקומית, או סתם בשיחה משפחתית. אל תופתעו אם תראו בני משפחה רחוקים, הבאים להתארח אצל בני משפחה אחרים למשך תקופה ארוכה, הנמשכת שבועות ואף חודשים. לא תראה אצלם כל התמרמרות או כעס, ואת המעט שיש להם יחלקו בין כולם.

ראול ופידל קסטרו, השליטים הנוכחי, זוכים לפופולריות רבה. סקרים מראים שרק כ-5% מהקובנים מתנגדים לדרכם; אך למרות התמיכה הגורפת בהם מתחנכים הקובנים על תורתו של חוֹסֶה מארטי – "חוזה המדינה" והאב הרוחני של קובה, שהטיף לחינוך כערך עליון, לעצמאות ואחדות האומה. 97% מהקובנים יודעים קרוא וכתוב – בין היתר כיוון שהלימודים ניתנים בחינם. כשהתעניינתי בהישגי המהפכה, השיבו לי חבריי הקובנים, כי כיום המצב בקובה טוב לאין שיעור ממה שהיה לפני המהפכה. המבוגרים הדגישו את הצלחת המהפכה בנושאי הבריאות, החינוך, הדיור, צמצום ממדי הזנות והאיסור על הימורים; ואילו הצעירים ציינו באוזניי, כי אילולא המהפכה לא היה ביכולתם ללמוד. המהפכה פתחה בפניהם דלתות והגדילה את כבודם.

למרות האווירה המצ'ואיסטית, כביכול, הנשים הקובניות דומיננטיות, דעתניות ומעוֹרוֹת בכל דבר ועניין: בחינוך, בשווקים, במשרות ציבוריות, ברפואה ובמוזיקה. הן זוכות לביטחון ולשוויון כלכלי, המאפשר להן עצמאות. השוויון שחרר את הנשים מתלות כלכלית בגברים, ובכך הקל עליהן להתגרש. דבר זה הביא לעלייה גבוהה בשיעור הגירושין בקובה בהשוואה לממוצע בעולם.

לאחר התפוררותו של הגוש הסובייטי בעשור האחרון של המאה ה-20 קרסה הכלכלה הקובנית, שנסמכה על הסחר עם ברית-המועצות. בדיעבד הקריסה רק חיזקה את הקובנים. פידל קסטרו הכריז על תקופה של הצטמצמות ורפורמות, ואלה האחרונות הביאו ליציאה חלקית מהמשבר. השינוי המרכזי היה מתן עדיפות לפיתוח התיירות. ואכן, בשנים האחרונות חלה בקובה התקדמות עצומה בתחום התיירות. נבנו אתרים ומתקנים מודרניים ברמה בינלאומית, הוקמו חברות הסעה לתיירים, וכדי להקל על הטיול ברחבי האי נפתחו סוכנויות נסיעות בערים ובבתי המלון, המתפקדות הן כמשרדי תיירות וגם כספקיות מידע שימושי. כתוצאה מכך גדל מספר התיירים בקובה משנה לשנה.

ודבר אחרון: למדתי מהעם הקובני כי ניתן לחיות באושר, אם רק מיישמים אותם דברים שעליהם אנחנו, הישראלים, מדברים: מעט יותר סבלנות, הנאה ממה שיש, התחלקות במה שיש ואופטימיות באשר לעתיד. מלבד אלו לימדו אותי הקובנים את ההנאה שבאטיות, וכי דבר אינו אמור להפריע לשלוות יומך. לכן הֱיוּ מוכנים לבזבז זמן. יקרה אשר יקרה – הישארו אופטימיים ועם מעט סבלנות, כי בסופו של דבר הדברים יסתדרו. כדברי הקובנים: ניהנה ממה שיש היום – היום!