עמק המוות – Death Valley

המקום הכי נמוך בחצי הכדור המערבי

האמריקאים אוהבים לדרג כל דבר, בין אם זהו הגשר הכי ארוך, הבניין הכי גבוה או הסכר הכי גדול. כנראה שזו תכונה אנושית. אחרת לא היה בוודאי ל'ספר השיאים של גינס' זכות חיים, ובוודאי שלא היה הופך לפופלרי כל כך בארה"ב. במיוחד אוהבים האמריקאים לדרג את אוצרות הטבע להם זכו. בכל טיול ובכל מרכז מבקרים אפשר לשמוע על ההר הכי מושלג, הנהר הכי סוער ואפילו על הקקטוס הכי קוצני. אבל בעוד שאפילו אנו הישראלים זכינו למקום הכי נמוך בעולם, בארצות הברית הענקית אין הרבה מקומות שזוכים לתואר 'הכי בעולם'. תושביה יכולים להתגאות 'רק' באגם סופיריור (Superior), גוף המים המתוקים השני בגודלו בעולם, בהר מקינלי (Mt. McKinley) שבאלסקה, מספר 14 בגובהו בעולם, ובנהרות המיסיספי (Mississippi) והמיזורי (Missouri), שאמנם מתפתלים לאורך יותר מ-3,700 ק"מ, אולם עדיין קצרים יותר מהנילוס, מהאמזונס ומהינג-צה (Yangtze). מה הפלא איפוא שהם הפכו את 'עמק המוות', המקום הנמוך ביותר בחצי הכדור המערבי, לשמורת הטבע הגדולה ביותר בארה"ב (למעט אלסקה).

'עמק המוות' שוכן בגבול שבין המדינות קליפורניה ונוואדה במערב ארצות הברית, כשעתיים נסיעה מלאס-ווגאס. אורכו כ-150 קילומטרים (עם פיתולי הכביש הנסיעה לאורכו בת כ-250 ק"מ), רוחבו בין 2 ל-15 קילומטרים, והוא תחום ממזרח וממערב על ידי רכסים גבוהים שפסגותיהם מתנשאות לגובה של מעל 3,000 מטרים מעל פני הים. במרכז העמק נמדד המקום הנמוך ביותר ביבשת אמריקה, כ-95 מטרים מתחת לפני הים, מקום שזכה לכינוי בדווטר (Badwater), וניתן על ידי ממפה שהגיע לאזור לפני שנים רבות. לפי הסיפורים, פרדתו לא הייתה מוכנה לשתות מהבריכות וממי המעיינות הסמוכים, והוא כינה אותם לכן 'מים רעים'. במציאות, הפרדה לא טעתה – המים אכן עשירים במינרלים ועל כן לא ראויים לשתייה. השם 'עמק המוות' ניתן לחבל הארץ במאה ה-19 על ידי קבוצה של מחפשי זהב (שהתחילה במסעה בשנת 1849 ועל כן כונתה ה – The Forty-Niners) שנאבקה בטופוגרפיה הקשה ובאקלים החם בניסיון לחצות את המדבר מערבה לחיים חדשים. שמות עם משמעויות דומות ניתנו גם לאתרים שמסביב כמו 'הרי הלוויה', "פסגת ארון המתים", ו'מגרשי הגולף של השטן', שם שניתן לאזור שמכוסה שכבת מלח עבה, שכוחות בלייה וגיבוש יצרו בו שתי וערב של בקעים ובלטים. אבל למרות השמות המפחידים והעגמומים, והעובדה שבמשך שנים האסוציאציה של האזור בקרב המהגרים ומחפשי הזהב האמריקנים הייתה חום ואובדן, אפשר למצוא ב'עמק המוות', לצד החולות הצבעוניים והרכסים המושלגים, חיים – צמחים כדוגמת עץ היהושע (Joshua Tree) הקוצני, מתננים, מרוות וקקטוסים בשרניים שמצליחים להתמודד עם מיעוט הגשמים ועם טמפרטורות של קרוב ל-50 מעלות צלזיוס בצל, ובעלי חיים כמו נחשים, לטאות, קויוטים, עופות דורסים וכבשי הרים (Bighorn Sheep) ששולטות במצוקים. אל כל אלה מתווספים כיום כמובן המטיילים. בעידן בו המדבר נחצה על ידי כבישים, והמכוניות ממוזגות, כאשר לאורך הדרך יש תחנות התרעננות, מסעדות ומלונות, לא צריך להיות הרפתקן גדול בכדי לבקר ב'עמק המוות', ובעוד שבעבר אנשים ניסו להמנע מלהגיע לאזור, היום פוקדים את השמורה, שמתפרשת על פני 13,500 קמ"ר, מעל מיליון תיירים מדי שנה.

כאשר נוסעים ל'עמק המוות' ובעיקר כשמגיעים אליו מכיוון מערב, מהרי הסיירה נוואדה (Sierra Nevada), הנוף משתנה במהירות. עצי הסקוייה, העצים הגדולים בעולם (מבחינת משקל הגזע שלהם), שמכסים את פסגת הרכס ואת מורדותיו המערביים, נעלמים עם המעבר לשיפולים המזרחיים. בעוד הצמחייה מתדלדלת, נוף היערות הסבוכים מתחלף במדבריות חשופים ובקקטוסים קוצניים. רכס ההרים שממוקם כל כך קרוב ל'עמק המוות' מצד אחד, אבל כל כך שונה ממנו מבחינה אקלימית מצד שני, הוא למעשה הגורם העיקרי להיווצרותו של המדבר החם והיבש הזה בלב אזור שנשלט על ידי יערות ירוקים ונהרות מלאי מים. כאשר האוויר הלח שמגיע מחופי האוקיינוס השקט חודר ליבשת, הוא נתקל בדרכו מזרחה במספר שרשראות הרים. הסיירה נוואדה, הרכס הגבוה ביותר באזור חוסם את העננים, וזוכה לכמות נכבדת של משקעים. האזור שממזרח לו נותר יבש – 'מדבר בצל גשם', בדיוק כמו שהרי יהודה הגשומים, גורמים לצחיחות של מדבר יהודה ו'ים המוות' המקום הכי נמוך בעולם.

בדנטס- ויוו (Dante’s View), אחת מנקודות התצפית היפות בשמורה, אפשר לא רק להבין את ההסבר הנ"ל, אלא גם לראות אותו פרוש באופק. נסיעה של כ-40 ק"מ ממרכז המבקרים שבעמק המעפילה לרכס האמרגוסה (Amargosa) מובילה לתצפית, אחד המקומות שעבורם בלבד שווה לעשות את המאמץ ולהגיע ל'עמק המוות'. מלמעלה נשקפים מרחבים אינסופיים של מדבריות והרים מושלגים. למטה בוהקים באור שמש משטחי מלח, שנוצרו לאחר שהמים ששטפו את המינרלים והמלחים מההרים שסביב זרמו למקום הכי נמוך והתאדו. בשולי העמק מתרוממים מצוקים תלולים היוצרים נוף דרמטי. את כל אלה צובעים באדום, בכתום ובירוק תרכיזי ברזל באבני החול הצבעוניות, שעל מורדות רכס האמרגוסה המשתפל לעמק. באופק, במערב, ניתן להבחין בשרשרת הרי הסיירה נוואדה, ובפסגתו המושלגת של הר וויטני (Mt. Whitney), ההר הכי גבוה בארצות הברית (למעט אלסקה), שממוקם כ-150 ק"מ מהשמורה ומזדקר לגובה של כ-4,400 מטרים מעל פני הים. למטה מצוי המקום הכי נמוך ביבשת אמריקה. אזור חם, צחיח ויבש בצל שרשרת ההרים הנישאה.

לא רק הרי הסיירה נוואדה משפיעים על האקלים ב'עמק המוות'. את מעט הלחות והעננים שכן מגיעים לאזור חוסמים הרכסים שסמוכים לעמק הסוגרים עליו בטבעת הדוקה. בעוד שתחתיתו כמעט ולא זוכה לגשם, בהרים אלה כמות המשקעים השנתית מגיעה לכ-400 מ"מ גשם בשנה. ממערב לבדווטר מתנשא טלסקופ פיק (Telescope Peak), ההר הכי גבוה בשמורה, שמכוסה בחורף במעטה שלג. גובהו כ-3,700 מטרים מעל פני הים, וקרבתו לבדווטר יוצרת נוף תלול. הפרש גבהים של כ-3,800 מטרים על פני טווח של פחות מ-25 ק"מ – קיר ענק של סלעים שמתרומם מעל קרקעית שטוחה.

מבחינה גאולוגית 'עמק המוות' הוא 'גרבן' – אזור תחום על ידי שברים, שצנח בהשוואה לאזורים הסמוכים לו שהתרוממו. עם התרוממות הרכסים הגובלים בעמק, לפני מליוני שנה, החלו המים והרוח שוחקים את ההרים, ביוצרם קניונים עמוקים שחרצו באדמה, ומילאו את העמק בסחף. לפי ההערכות קרקעית העמק ממולאת בכשלושה ק"מ של אדמת סחף, ובכל פעם שגשם פוקד את האזור מתמלאים הקניונים במים, ומזרימים לעמק מיליוני טון סחף נוספים. למרות שבאקלים שחון כל כך קצב שקיעת העמק מהירה מקצב המילוי.

קניוני 'עמק המוות', יחד עם שכבות סלע שעלו ממעמקים בעקבות התהליכים הגאולוגים שפקדו את האזור, הפכו בסוף המאה ה-19 אבן שואבת למחפשי מתכות ומחצבים, והבהלה לזהב, לא פסחה גם על האדמה המדברית החשופה. זהב, כסף, נחושת, עופרת ומתכות נוספות, משכו לעמק אנשים שהיו מוכנים להתמודד אפילו עם החום הכבד בכדי להתעשר. אבל בדומה למקומות רבים נוספים במערב היבשת, חלומות העושר התבדו, הרווחים היו נמוכים ועד מהרה המכרות ננטשו. יוצא מן הכלל היה סיפורו של הבורקס (Borax, סודיום-טטרה-בוראט), שכונה גם 'הזהב הלבן של המדבר'. חומר זה משמש מרכיב חשוב בסבונים, בחומרי ניקוי, ובייצור עדשות, פורצלן, תרופות, חומרי בידוד ועוד, והפקתו מהמרבצים שבעמק הולידה רווחים נאים בין השנים 1880-1927. מפורסם עוד יותר מהמחצב עצמו היה האופן בו הועבר החומר מערבה – באמצעות שלוש כרכרות ענקיות שנגררו על ידי 18 פרדות ושני סוסים, אל עבר תחנת הרכבת שבמדבר מוג'אב (Mojave) מרחק נסיעה של כ-250 ק"מ, שערכה בזמנו כעשרה ימים.

שרידים לתקופה בה שגשגה הכרייה בעמק אפשר למצוא בעיירות הרפאים הרבות ששיכנו את הכורים ופזורות ברחבי השמורה. ריאוליט (Rhyolite) שאיכלסה בעבר קרוב ל-10,000 איש, הייתה עיירת הכורים הגדולה ב'עמק המוות'. היא כונתה "המלכה של העמק", והוקמה בעקבות גילויי זהב באזור בתחילת המאה ה-20. בעיירה, שנבנתה סביב מכרה זהב בשם 'מונטגמרי שושון' (Montgomery Shoshone) פעל בית ספר, והיו בה חנויות, מלונות, בריכת שחייה ואפילו אספקת חשמל. אבל השגשוג היה זמני, ובשנת 1916, לאחר שנים של הפסדים, כובה האור בראוליט והעיר ננטשה. כיום ממשיכים שרידי הבניין בן שלוש הקומות שנבנה בעיר לפני כמעט 100 שנה (לפי הסיפורים עלות בנייתו הגיעה לכ-90,000 דולר, סכום נכבד בהתחשב בתקופה), להזדקר מהאדמה הצחיחה, שריד לעיירה, לעושר הזמני ולחלומות שהתבדו. גורלן של עיירות נוספות כמו פנמיט סיטי (Panamint City), שהוקמה על ידי עבריינים לשעבר שמצאו זהב באחד הקניונים שבעמק, וגרינווטר (Greenwater), שנבתנה סביב מכרות נחשות ואיכלסה כ-2,000 כורים, היה דומה, ועד אמצע המאה ה-20 גם הן ננטשו.

אחד מכורי הזהב המפורסמים בעמק היה בחור בשם וולטר סקוט, שכונה 'סקוטי עמק המוות' (Death Valley Scotty), ושסיפור חייו נותר מיתוס עד היום. למרות שהצליח ככל הנראה למצוא כמויות נכבדות של זהב, נהג סקוטי להתהולל במלונות קליפורניה ונוואדה ובזבז עקב כך את רוב כספו. אלברט ג'ונסון (Albert Johnson) היה אחד המשקיעים העיקריים במכרות של סקוטי. בשלב מסויים העסקים נראו לו תמוהים, ועל כן החליט לצאת לעמק ולראות המכרה במו עיניו. את מכרה הזהב מר ג'ונסון אמנם לא זכה לראות, אבל לא היה לו כנראה אכפת. הוא הוקסם על ידי הרוחניות המדברית, ולמרות שהיה אדם דתי ומכובד, בעוד שסקוטי היה גס רוח שאהב להמר, בין השניים התפתחה חברות נפלאה. מר ג'ונסון התאהב בעמק ונותר בו כחודש ימים, ובמשך השנים הבאות הגיע לאזור באופן קבוע עם אשתו ובני משפחתו. בשלב מסויים הוא החליט לבנות לעצמו בית נוח להתאכסן בו בביקוריו, והקים אחוזה בעלות של שני מיליון דולר. סקוטי סיפר לכולם שהבית המפואר נבנה בכספי הזהב שמצא באדמה. מר ג'ונסון מעולם לא סתר את גרסתו, ובמשך השנים הארמון, שהוסב למלון, הפך לאחת האטרקציות המפורסמות בעמק.

בשנת 1954 סקוטי נפטר ונקבר בארמון. מר ג'ונסון, שנפטר שש שנים לפניו הוריש את הארמון לעמותה שניהלה אותו ופתחה אותו בפני מבקרים, ולפני כשלושים שנה נקנה הארמון על ידי הרשות לגנים לאומיים בעלות של 850,000 דולר, והוא הפך לאחד מסמלי ההכר של "שמורת עמק המוות", שמורה שהוכרזה במתכונתה הנוכחית לפני פחות מעשר שנים. קדמה לכך פעילות ציבורית ענפה, שמטרתה הייתה לשמר את מדבריות קליפורניה, ולהגן עליהם מפני כרייה ופיתוח יתר, יחד עם שנים של פעילות משפטית בה הוכח שרוב התביעות של כורים על שטחי העמק אינן חוקיות. בשנת 1994, נשאו המאמצים פרי, והנשיא ביל קלינטון חתם על חוק בו יוסדו השמורות מוג'אב (Mojave National Park) וג'ושואה טרי (Joshua Tree National Park), שמדרום לעמק, ובו הוספו ל'שמורת עמק המוות' אלפי קילומטרים רבועים, ומעמדה החוקי שונה מ'אנדרטה לאומית' (National Monument), ל'שמורת טבע לאומית' (National Park). בזכות כך הפכה השמורה לגדולה בארה"ב (למעט אלסקה), והיא מתפרשת כיום על שטח שהוא כחצי מגודלה של מדינת ישראל. שטח הכולל מרבדי דיונות, חולות צבעוניים, מכתשים, קניונים, משטחי מלח מבותרים, מצוקים, פסגות, מרחבי מדבר אינסופיים ושפע של מסלולים. החל מטיולים קצרים וכלה במסעות ארוכים לתוך חבל ארץ בתולי שאין לו גבול, גדוש בהמון שקט ושלווה מדברית.

כתבה
נטע דגני, כתבת הספר 'קליפורניה מסלולים' בהוצאת שטיינהרט וקציר וכן כתבת הספרים – 'ארה"ב מערב מסלולים', אלסקה מסלולים' ו'קנדה מערב מסלולים'. למידע נוסף, ייעוץ טיולים אישי ורכישת הספרים בהנחה פנו לאתר:
www.maslulim-america.com